"מי שהיה במרחבים מוגנים לא נפגע", אמר נציג פיקוד העורף בעוד אולפן חדשות לילי. המשפט הזה נשמע קצת אחרת, כשמכירים את המספרים. בביקור בזירת נפילת הטיל האיראני בבת ים ביוני 2025 הבהיר מבקר המדינה מתניהו אנגלמן כי "מיליוני אזרחים עדיין נמצאים ללא מיגון, קיימת אי תקינות של מקלטים ציבוריים, חסר מיפוי של האוכלוסייה שאין לה מרחב מוגן וכן, חסרה היערכות למתן מענה לאזרחים מרגע שהם נפגעים".
הצורך באמצעי מיגון לכל אזרחי המדינה ברור וידוע מזה עשרות שנים. עדיין, כמעט רבע מהאוכלוסיה בישראל חיים ללא מיגון תקני ליד הבית (נתוני 2024). זאת על אף שעוד ב-2020 התריע מבקר המדינה על כך ששני מיליון ו-600 אלף אזרחים ואזרחיות חיים ללא מיגון, מאות מקלטים ציבוריים ברחבי הארץ אינם תקינים וגם אם היו רוצים להניע מהלך אפקטיבי – אין למוסדות הרלוונטיים מיפוי של תושבים ללא מרחב מוגן.
מיגון האוכלוסיה נתון לאינטרסים כלכליים
הסיבות לאי המיגון הן רבות. סיבה אחת היא הזנחה מודעת, שנגררה במשך שנים. למשל, תוכנית "מגן הצפון", שתוקצבה ב-5 מיליארד וחצי שקל בשנת 2018 תחת ממשלת נתניהו. ארבע שנים חלפו עד שהתוכנית יצאה לדרך – ע"י ממשלת בנט, וגם זאת רק לאחר שעברה כמה קיצוצים. ייבוש נוסף העניקה לה ממשלת נתניהו הנוכחית, שהשאירה את התוכנית למיגון יישובי הצפון עם 100 מיליון ש"ח בלבד. בפועל, שנים לאחר השקת התוכנית ושנתיים לאחר ה-7 באוקטובר 2023, תושבים רבים באזורי הצפון ממשיכים להיות מופקרים – ללא ממ"דים, רבים מהם בלי מקלטים או מרחבים מוגנים במרחק סביר. רובם – בישובים ערביים.
סיבה נוספת היא המדיניות התכנונית המפלה וחלוקת המשאבים הבלתי שוויונית בפעילות הממשלה. מעט לאחר טבח ה-7 באוקטובר, בנובמבר 2023, פורסם דו"ח של מכון אדוה על הקשר בין מעמד סוציו-אקונומי והשאלה אם אדם יהודי או ערבי לבין הסיכוי להימצאות מרחב מוגן בדירה. מהדו"ח עולה, שככל שעולים במעמד החברתי-כלכלי, כך עולה הסיכוי למרחב מוגן בדירה. רק להיוולד יהודים מעלה את הסיכוי משמעותית להנות ממיגון.
העובדה שמאות ואלפי דירות זכו בשנים האחרונות להתהדר בממ"ד בזכות תהליכי תמ"א 38 היא הלכה למעשה הפרטה של מיגון האוכלוסיה והפקרת הנושא החשוב הזה לשיקולי רווח של גופים פרטיים. כידוע, פחות משתלם לעשות תמ"א 38 בקרית שמונה או בטבריה. על טמרה ודיר אל-אסד למשל, אין על מה לדבר.
קידום של תוכניות לדיור שוויוני לצד מיגון מותאם בכל רחבי הארץ יוכל לתרום לשינוי ולשיפור המצב. הבעיה היא שהמדינה דווקא ממשיכה לדבוק בפתרונות במסגרת התחדשות עירונית, אינה ממהרת להשקיע ולמגן את אזרחיה באופן יזום וממשיכה להתעלם כמעט לחלוטין מאוכלוסיות שלמות.
פערים עצומים במיגון בין יהודים וערבים
חוק ההתגוננות האזרחית נקבע בשנת 1951 ומקלטים ציבוריים רבים נבנו לאחר אישורו – בישובים יהודיים בלבד. גם בשנים האחרונות לא חל שינוי גדול בגישה וממחקר שנערך לאחרונה ע"י הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית במשרד לשוויון חברתי עולה תמונת אפליה קשה. לדוגמא, בישובים מבוססים בגליל קיים מקלט על כל כמה מאות תושבים, לעומת היישובים הערבים באזור שחסרים במיגון כמעט באופן גורף.. במכמנים ישנם שני מקלטים המשרתים את היישוב הקהילתי על 530 תושביו, יחס של מקלט ל-265 תושבים. ומה במועצה המקומית השכנה דיר אל -אסד? 14 אלף תושביה זכו עד כה למקלט ציבורי אחד בלבד.
בדרום המצב דומה: "חוסר המיגון של האוכלוסייה הבדואית בנגב הוא חסר תקדים" כתב ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב חגי רזניק למנהל התכנון במשרד הפנים ביוני 2025. ב-7 באוקטובר 2023 מרחב הנגב כולו היה נטול מקלטים, ממד"ים או צופרים, מה ששם את האוכלוסיה הבדואית בחשיפה מוחלטת לסכנות שהגיעו מהשמיים ומהקרקע. במהלך 2023 הוקמו כ-250 נקודות מיגון במרחב, מחצית מהן ביוזמות עצמאית ובמימון פרטי אזרחי.
במזרח ירושלים, על 400 אלף תושביה הפלסטינים, קיימים כ-60 מקלטים וזאת לעומת מאות המקלטים והמרחבים המוגנים המפוזרים במערב העיר.